מאת עו״ד בוריס לויאב

תופעת תאונות "פגע וברח" מתייחסת לתאונות דרכים בהן אחד המעורבים בוחר, בניגוד לחוק, לברוח ממקום התאונה במקום לעצור את רכבו, לבדוק את תוצאותיה ולהגיש סיוע למי שנפגע במהלכה. המונח "פגע וברח" אומץ מהוראות הדין האמריקאי ובארץ נעשה גם השימוש במונח "הפקרה לאחר פגיעה", המוגדר כעבירה פלילית בסעיף 64א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"). העונשים בגין עבירה זו על פי החקיקה הם:

  • תאונה בה עשוי היה להיפגע אדם והפוגע לא עצר- דינו מאסר שלוש שנים.
  • תאונה בה נפגע אדם והפוגע לא הגיש עזרה- דינו מאסר שבע שנים.
  • תאונה שגרמה לחבלה חמורה או שבה נהרג אדם והפוגע לא עצר או לא הגיש עזרה- דינו מאסר 14 שנים.

בנוסף, בסעיף 62(7) לפקודה קבועה עבירה נוספת המתייחסת למקרים בהם אדם אינו מוסר את פרטיו ואינו עוצר למרות שבשל הימצאות רכבו בדרך מתרחשת תאונה לאדם, בהמה או רכב אחר. העונש בגין עבירה זו הוא מאסר שנתיים או קנס.

מעבר להוראות אלה, קובעת תקנה 144 לתקנות התעבורה כללים מחייבים לפיהם חייב לנהוג נהג המעורב בתאונה בה נפגע אדם ביניהם: עצירת הרכב, הגשת עזרה לנפגע, הזעקת שירותי הצלה, מסירת פרטים אישיים לנפגע או לשוטר ודיווח על התאונה.

יחס בתי המשפט לתאונות מסוג "פגע וברח" ורמת הענישה שנגזרת בפועל עד לתיקון 113 לחוק העונשין

מבחינת מספר גזרי דין, עד לכניסת תיקון 113 לחוק העונשין לתוקף, (בגין עבירות שתוצאותיהן היו חבלה או הריגה ובגינם נגזר עונש מאסר), ניתן לראות כי העונשים נמוכים בצורה משמעותית מהעונש המקסימאלי שיכול היה להיגזר בגין העבירה לפי חוק. זאת, בייחוד על רקע העובדה כי עבירת ההפקרה בדרך כלל אינה מופיעה לבדה בכתב האישום, אלא בנוסף לעבירות אחרות, וביניהן: חבלה (שהעונש עליה הוא שבע שנות מאסר), גרימת מוות ברשלנות (שהעונש עליה הוא שלוש שנות מאסר) ועוד.

מעבר לכך, הענישה האמורה אף אינה עולה בקנה אחד עם הרטוריקה החריפה והביקורתית בהתייחסותם של בתי המשפט לעבירות אלה ולתופעת ההפקרה בכללותה כתופעה חברתית. כך לדוגמה, השופט חשין מתאר את עבירת ההפקרה כ"עבירה קשה ומכוערת…"וראוי כי ייענש בכל חומרת הדין". כמו כן, השופטת ארבל הגדירה את הפקרת הנפגע כ"זלזול בוטה בחיי אדם".

השפעת תיקון 113 לחוק העונשין על מדיניות הענישה בעבירת "פגע וברח"

מצב משפטי זה השתנה בשנת 2012, עם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 113 לחוק העונשין, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. כרקע לדיון בהשפעת התיקון על מדיניות הענישה בעבירת "פגע וברח", יש להציג את אופן הבניית שיקול הדעת השיפוטי אשר התיקון מבנה. ראשית, קובע התיקון כי בית המשפט חייב לקבוע את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה בענישה, הוא עיקרון ההלימה. שנית, לאחר קביעת המתחם האמור, רשאי בית המשפט  להחליט אם יש מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, או משיקולים של הגנה על שלום הציבור, כאשר בכל מקרה בו אין הצדקה לחריגה כאמור, עליו להטיל על הנאשם את העונש המתאים לו בתוך מתחם ההלימה שנקבע. מכאן שלאור התיקון החדש, נקודת המוצא הקבועה של השופט בבואו לגזור את דינו של הנאשם היא מתחם העונש ההולם אשר נקבע  לפי הערך החברתי שנפגע כתוצאה מהעבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

בפועל, מאז שנכנס התיקון לתוקף, נראה כי יש בלבול בנוגע לקביעת מתחם הענישה ההולם לעבירת ההפקרה. בפס"ד חטיב צוין כי נקבע מתחם ענישה הנע בין 9 חודשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר בפועל בעבירת ההפקרה הניצבת לבדה ונגזרו 16 חודשי מאסר בפועל. מנגד, בפס"ד אילוז בית המשפט לתעבורה קבע, כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם, שהורשע בעבירת הפקרה, הוא בין 4 חודשי מאסר שיכולים להיות גם בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל. נגזרו שישה חודשים מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. בשונה מהקודמים, צוין בפס"ד אדמסו כי המתחם ההולם בעבירה זו נע בין מספר חודשי עבודות שירות ועד למספר חודשי מאסר בפועל.

כל זאת עד לפס"ד פראן בו נקבעה הלכה ע"י בית המשפט העליון לפיה מתחם הענישה ההולם לעבירת ההפקרה ינוע בין 10 ל- 30 חודשי מאסר.

למרות ההלכה המחייבת בפסקי הדין עדיין נפוצה הנטיה להקל על עבריינים לאור נסיבות כל מקרה ומקרה. לדוגמה, בפס"ד קרלקוב התייחסו לנסיבותיו האישיות של הפוגע, למשל: גילו הצעיר, היותו בן יחיד שתומך באמו ושירותו הצבאי המלא. נפסק עונש של פסילת רישיון וקנס. בנוסף, בפס"ד עותמן נימוק פרוצידוראלי (שיהוי של שנתיים בהגשת כתב האישום) נלקח בחשבון כנסיבה מקלה והובילה לעונש של פסילת רישיון, מאסר על תנאי וקנס. כמו כן, בפס"ד פאדי סוב לבן נגזרו 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות בשל נסיבות מקלות.

ראוי לציין, כי כאשר בית המשפט מבקש להחמיר עם הנאשם בשל נסיבות מחמירות, העונש ינוע במתחם הענישה עצמו ולא יחרוג ממנו. כך למשל, בפס"ד חטיב נאמר כי הנאשם לא השכיל לנצל את ההזדמנויות החוזרות והנשנות שניתנו לו הן ע"י שירות המבחן והן ע"י ביהמ"ש וכי מסוכנותו לציבור מחייבת ענישה חמורה, אך נגזרו 16 חודשי מאסר בפועל לאחר שצוין כי מתחם הענישה נע בין 9 חודשי מאסר ל- 24 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, בפס"ד הירשנזון נגזרו 7 חודשי מאסר בפועל על הנאשם בשל נהיגה בשכרות, גרימת חבלה של ממש והפקרה, לאחר שנקבע מתחם ענישה שנע מ- 3 חודשי מאסר ל- 12 חודשי מאסר. בפס"ד הודגש כי הפגיעה בנפגעת הינה קשה ושיקומה ממושך.

כלומר, על אף הרטוריקה החריפה של ביהמ"ש העונש נותר במתחם ולא חורג ממנו לחומרא, בניגוד לחריגה מהמתחם במקרים של נסיבות מקלות. לסיכום, נכון לשעה זו נראה כי תיקון 113 לחוק העונשין לא שינה את העובדה כי העונשים על עבירת "פגע וברח" נמוכים באופן ניכר מהעונש המקסימאלי הקבוע בחוק.